שבת קודש פרשת ויקהל
פרשת שקלים – ערב ראש חודש אדר ב'
אנו קוראים בשבת:
וַיַּקְהֵ֣ל מֹשֶׁ֗ה אֶֽת־כׇּל־עֲדַ֛ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֑ם אֵ֚לֶּה הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה לַעֲשֹׂ֥ת אֹתָֽם׃׃
שֵׁ֣שֶׁת יָמִים֮ תֵּעָשֶׂ֣ה מְלָאכָה֒ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י יִהְיֶ֨ה לָכֶ֥ם קֹ֛דֶשׁ שַׁבַּ֥ת שַׁבָּת֖וֹן לַיהֹוָ֑הו.
לֹא-תְבַעֲר֣וּ אֵ֔שׁ בְּכֹ֖ל מֹשְׁבֹֽתֵיכ֑ם בְּי֖וֹם הַשַּׁבָּת ׃
הפסוק הראשון אומר שיש לעשות המצוות, אבל למעשה הן הוראות מה לא לעשות. לא תעשה מלאכה בשבת. אז מדוע מתחיל הפסוק הראשון ב" אֵ֚לֶּה הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁר-צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה לַעֲשֹׂ֥ת אֹתָֽם"?
אולי זו התייחסות חשובה לרעיון השבת:
אם מישהו מבלה את השבת מנוחה גרידא, ולא עושה כלום חוץ מאכילה, מנוחה ולישון, אולי הוא לא בהכרח עובר על חוק, אבל הוא לא שומר שבת.
יש לנו את היום השביעי להתאושש מעבודתנו (ששת הימים). אבל כדי להפוך את השבת למשמעותית, למלא את יום המנוחה ב"נשמה", אנחנו באמת צריכים לעשות משהו.
"לעשות" בשבת לא צריך לסתור את הרעיון של יום רגוע, אלא להעשיר אותו ולתת לנו לא רק אוכל לשבת, אלא גם הרבה אוכל למחשבה.
שבת שלום, חודש טוב וברכות חמות
הרב חיים מיכאל ביברפלד