אנו עומדים סמוך לראש השנה, על סף של רגע בעל משמעות קיומית. שנת תשפ"ו הולכת ומתקרבת לסיומה, והפרשה הכפולה ניצבים־וילך מעמידה בפנינו את שאלות היסוד של זהותנו: מי אנו כיחידים לפני ה', ומה מחזיק אותנו יחד כקהילה?
שני גדולי תורה והוגי דעות יהודיים מן החשובים במערב אירופה, אשר להם משמעות מיוחדת בתולדותיו ובמורשתו הרוחנית של היהדות האורתודוקסית בברלין ובקורות קהילתינו ק"ק עדת ישראל, יכולים לפתוח בפנינו דרך חשובה להבנת הדברים: הגאון הרב פרופ' ד"ר דוד צבי הופמן זצ"ל, "תלמיד חכם מופלג של ברלין", הידוע כבעל הפירוש על התורה, והגאון הרב ד"ר יחיאל יעקב ויינברג זצ"ל, אשר יצירתו הרוחנית נעשתה לאור מנחה לבניינה מחדש של האורתודוקסיה האירופית לאחר חורבן יהדות אירופה, הידוע כבעל שרידי אש.
פרשת ניצבים פותחת בתיאור רב עוצמה:
אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל.
הרב הופמן מדגיש בפירושו לספר דברים כי המעמד הזה חורג הרבה מעבר לרגע המסוים. הברית אינה נכרתת רק עם דור אחד, אלא מחברת אותו גם עם הדורות הבאים. המילה נִצָּבִים אינה מתארת רק נוכחות פסיבית, אלא עמידה איתנה ומודעת. בעמידה משותפת זו מצוי יסוד מרכזי של האחריות היהודית הקולקטיבית.
במיוחד בתפוצות נעשית עמדה פנימית זו לתנאי של הישרדות. כאשר התנאים המדיניים נעשים קשים יותר או אף מתמוטטים, זוהי העמידה המשותפת, העמידה הגלויה זה למען זה, המחזיקה את הקהילה יחד. מן התלמיד חכם ועד לאדם הפשוט, כל אחד נושא באחריות לגורלו של עם ישראל כולו – המושג הוא ערבות.
פסוק נוסף בפרשה ממשיך רעיון זה:
הַנִּסְתָּרֹת לַה׳ אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת.
כאן מציע הרב ויינברג דרך אחרת, הקשורה בקשר הדוק לרעיון זה. עבור אדם שחווה בעצמו את אסון יהדות אירופה ולאחר מכן פעל בשווייץ לבניינה מחדש של האורתודוקסיה האירופית, מקבלת ההבחנה בין הנסתר לנגלה משמעות מוסרית מיוחדת.
הנסתר – סודות העולם, סבלם של הצדיקים והשאלה של ההשגחה האלוקית – נמצא מעבר ליכולת ההבנה האנושית. אבל שליחותנו נמצאת במה שנגלה לפנינו: בסבלו של הזולת, בצרכיו החומריים והרוחניים, ובשאלה מה אנו יכולים לעשות בפועל. במיוחד בשעת משבר מדובר באחריות מעשית, בביטחון חברתי ובסולידריות אנושית.
לאחר מכן מובילה אותנו התורה אל רעיון יסודי נוסף:
כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִיא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִיא. […] כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ.
בהתבוננותו הלשונית והדקדוקית מפנה הרב הופמן את תשומת הלב אל מטרת הפסוק: לַעֲשֹׂתוֹ – לעשותו. אין כאן דרישה לאקרובטיקה רוחנית, ואף לא לחיפוש אחר דבר שאינו ניתן להשגה. התורה אמורה להתממש בחיי האדם.
תשובה אינה אוטופיה. איש אינו צריך לומר: "אינני דתי מספיק", "הזמן שלנו מודרני מדי", או "חיים יהודיים אמיתיים אינם אפשריים עוד בתפוצות". התורה קרובה. אפשר לשלב אותה בחיי היום־יום. כל מצווה, כל מילה טובה וכל החלטה מוסרית בחיינו החברתיים, המקצועיים או הקהילתיים יכולה להיות צעד בכיוון זה.
פרשת וילך מביאה אותנו לבסוף לרגע מכריע נוסף: משהרבינו מעביר את ההנהגה ליהושע. משה הולך – וַיֵּלֶךְ – ואינו משאיר אחריו חלל שלטוני. הוא משאיר את התורה ואת מצוות הקהל:
הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה׳ אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת.
גם כאן ניתן לראות רעיון משותף בדרכיהם של שני גדולי התורה: הקהל הוא תשובה לניכור ולרעיון שלפיו ידיעת התורה היא נחלתה של אליטה קטנה בלבד. הרב הופמן מדגיש את חשיבותה של תורה הפתוחה לכל. עבור הרב ויינברג, חיבור הדורות באמצעות חינוך יהודי הוא תנאי יסודי לעתידה של היהדות. כאשר צעירים ומבוגרים מתאספים יחד לשמוע וללמוד תורה, המסורת נעשית חיה.
בערב השנה החדשה תשפ"ז
כאשר יישמע קול השופר בעוד ימים אחדים, יעמוד עם ישראל, כל אישה יהודייה וכל איש יהודי, לפני שופט העולם. לא כאטומים מבודדים, אלא כחוליות בשרשרת שאין לה סוף.
ברוח דבריו של הרב הופמן, משמעות הדבר היא לחזק את ההכרה בכך שקיום מצוות התורה הוא דבר אפשרי וניתן לחוות אותו – דווקא כאן, במציאות שבה אנו חיים כיום. ומרב ויינברג אנו למדים שאחריותנו מתחילה במקום שבו נמצא הנגלה: בהגנה על הקהיליה היהודית ובחיזוקה.
יהי רצון שהשנה הבאה, תשפ"ז, תהיה שנה של אחדות, בריאות ושלום לכל בית ישראל