אנו זוכרים ושואלים
אנחנו זוכרים! אנו זוכרים שב- 27 בינואר 1944 הגיעו חיילי הצבא האדום למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו ושחררו אותו. הם מצאו גיהנום עלי אדמות. אנו מכבדים את זכרם של ששת מיליוני הילדים, הנשים והגברים היהודים שנרצחו. ביום זיכרון בינלאומי זה אנו זוכרים את קורבנות הנאצים, אך לא רק ביום זה. אנו זוכרים כי איננו יכולים ואיננו רוצים לשכוח. זה קרה וזה קרה בגלל שנתנו לזה לקרות.
שנאת יהודים היא ממשיכה להיות מציאות גם לאחר השואה. לרוב הדומם של הגרמנים של היום לא איכפת אם יהודים לא יכולים לחיות בשלווה ובבטה. היכן האמפתיה, האיכפתיות שלהם ? או אפילו סתם החמלה?
ביום הזיכרון אסור לשכוח מה קרה. על כן אנו שואלים:
האם זה לא היה כך, שלפני ובמשך כל התקופה הנוראית של הפשע, לרוב המוחלט של האוכלוסייה הגרמנית, ה”פולקסגמיינספט”, לא היה שום ענין להתנגד למפעל הלאומי “גרמניה ללא יהודים”? וראוי לציון שחוץ מבמקרים בודדים, שראוים להערכה, הם לא עשו דבר למנוע את רצח העם שנמשך למעלה משש שנים?
האם זה לא היה כך שהגרמנים, שלא כמו האיטלקים או הצרפתים, לא רק שלא השתחררו בעצמם מהנאציזם והאנטישמיות, אלא שהיה צריך להכניע אותם על ידי צבאות הקואליציה האנטי-היטלרית, דבר שהרוב המכריע של הגרמנים חוו כתבוסה?
האם זה לא היה כך שהאוכלוסייה הגרמנית לא הוחלפה לאחר ה-8 במאי 1945, אלא שכמובן נותרה אותה אוכלוסיה ושהמשיכה להיות ממונה על חינוך הדורות שבאו אחריה?
והרי זה לא היה כך שאלה שנותרו מחצי מיליון יהודי גרמניה מלפני 1933, למעט יוצאים מן הכלל, אף פעם לא הוזמנו על ידי הגרמנים אחרי 1949, לא במערב גרמניה ולא במזרח גרמניה לחזור. לא נאמר להם: “אנשים יקרים, אנו מצטערים מאוד על מה שקרה, אנא סלחו לנו, אנחנו מתגעגעים אליכם, בבקשה תחזורו ובואו לחיות אתנו שוב?”
כיום, עשרות שנים לאחר מכן המען של קריאה זו כבר לא קיים. עד מהרה גם ניצולי רצח העם האחרונים ילכו לעולמם. ואז, אז כל מה שנותר הוא הזיכרון, להיזכר וליזכור.
.
אם, כפי שבגרמניה הוכרז ביום הזיכרון, כאילו החיים היהודיים של ימינו הם עבור הגרמנים “מתנה” ושיש “להגן” על חיים אילה ללא תנאי, אז בבקשה שבעקבות המילים יבואו מעשים: יש לקדם את החיים היהודיים! בבקשה בלי צורך להתחנן יש לתמוך מעשית במפעלים דתיים, תרבותיים וחברתיים, יש לשמור ולשמר את כל בתי הקברות היהודיים בגרמניה, יש לאבטח את כל המוסדות היהודיים באופן יעיל, ויש להעמיד לדין ולהאניש את כל אלה האחראים למעשים אנטישמיים.
ואנו מזכירים את הלקח מהמאבק עם עמלק:
זכור! לא תשכח!