בשבת זו, פרשת בשלח, נקרא בתורה את השירה: אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה’ .
הגמרא, במסכת סנהדרין, נותנת רמז קצר אך חשוב, מופנה לעתיד, שם נאמר שהשיר לא מתרחש רק בהווה. מכאן מסתכם כי זהו רמז מרכזי לתחיית המתים בהקשר של הגאולה העתידית, בה משה רבינו שוב ישיר עם האחרים.
התורה אינה מתייחסת בדרך כלל לנקודת זמן עתידית זו של תחיית המתים. מדוע ניתן לנו דווקא כאן “רמז” זה?
אם זה עתה התגברנו על קושי בריאותי או חומרי מסוים וכהודייה אנו פותחים במזמור הלל, אנחנו בכל זאת תמיד יודעים שלמרות שזה עתה התגברנו על בעיה, אין ערובה לכך שמתישהו לא יתעורר הקושי הבא. זו אף פעם לא פריקה מוחלטת ו”בלתי מוגבלת”, אלא תמיד מוגבלת ו”מתונה”.
אבל, כשתגיע הגאולה, אפשר יהיה לשיר מבלי לדאוג לעתיד. רק שאז נשאלת השאלה, מי יוביל את “המקהלה”?
וכאן טמון הרמז שאנו מקבלים מהשירה: אלו מאיתנו שבזמנים טובים, – גם אם לא מובטח לנו את משך הימים הללו -, למדו לשיר, יהיו אלה שבזמן העתידי, חסר הדאגות הזה, ינצחו על המקהלה .
שבת שלום!
הרב חיים מיכאל ביברפלד