מי מנציח מה?

יהודי הבירה הגרמנית נאלצו לעלות על רכבות הרייכסבאן  בברלין-גרונוולד ובתחנת מואבית וזה לנגד עיני כולם.  במיידנק, טרבלינקה ואושוויץ הם הורדו ונשלחו לתאי הגז. ללא ארגון וביצוע  על ידי המדינה הגרמנית על כל זרועותיה, רצח העם של שישה  מיליון יהודים לא יכול היה להיות מבוצע עד אביב 1945 ברחבי אירופה .

 זו אבל רק חצי האמת.

כל האמת היא שרדיפת היהודים והשמדתם לא הייתה רק עניין של המדינה. "גרמניה ללא יהודים", התוכנית הלאומית של המפלגה הנאצית וה-ס.ס., התאפשרה רק בגלל שה"פולקסגמיינשפט" הגרמנית, באופן אקטיבי, דרך פעולה ושותפות, ובאופן פסיבי, בהתעלמות ובניצול וריווחיות, דאגה לרצח יהודי אירופה. מלבד כמה יוצאי דופן – בולטים – רצח העם היה עניינו של העם הגרמני כולו. מדינה וחברה היו מאוחדים באנטישמיות.

 מאז הכרזת יום הזיכרון על ידי הנשיא הגרמי פרופסור הרצוג ב-3 בינואר 1996, מונצחים קורבנות השואה בבונדסטאג הגרמני מדי שנה ב-27 בינואר – יום השנה לשחרור אושוויץ – בהתאם ליום השואה כפי שקבעו האומות המאוחדות. בהיותו הריבון, העם הגרמני אמור לזכור את הפשעים שביצע אז באותה תקופה, לכבד את הקורבנות ולהכיר באחריות ההיסטורית הנובעת מכך. אלו הן הציפיות.

עבורינו:

המתים שלנו יישמרו בזיכרונותינו ובתודעתנו  לנצח . אנחנו זוכרים.  זָכוֹר – לֹא תִּשְׁכָּח    רק מי שנשכח סופית מת סופית.

אלה שהגו, ביצעו, תמכו ונתנו כסוי לפשע, יימח שמם וזכרם.

 התיישנות לא באה בחשבון. לאף אחד אסור לשכוח.

ולגבי מחילה: רק המתים יכולים לסלוח. אם בשנה ה-80 לוועידת ואנזה, אחרי כל הפשעים שבוצעו בגרמניה, האנטישמיות ממשיכה לצמוח ולשגשג, אז למדינה הזו יש בעיה אנדמית רצינית