וַיְדַבֵּ֥ר הֹ’ אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
וּבִמְלֹ֣את ׀ יְמֵ֣י טׇהֳרָ֗הּ לְבֵן֮ א֣וֹ לְבַת֒ תָּבִ֞יא כֶּ֤בֶשׂ בֶּן־שְׁנָתוֹ֙ לְעֹלָ֔ה וּבֶן־יוֹנָ֥ה אוֹ־תֹ֖ר לְחַטָּ֑את אֶל־פֶּ֥תַח אֹֽהֶל־מוֹעֵ֖ד אֶל־הַכֹּהֵֽן
השאלה המתבקשת היא: איזה חטא חטאה האישה? ללדת תינוק זה הרי יותר מצווה מאשר חטא. אז למה היא צריכה לכפר על מעשיה?
הגמרא מסכת נידה (ל”א) מתייחסת לסוגיה זו, ומסבירה שיולדת יכולה להתרגש כל כך על הקשיים הכרוכים בכך שהיא עלולה לנדור נדר – לעולם לא להביא ילד נוסף לעולם – וזה, על פי הגמרא, חטא שלא בכוונה שעבורו היא מקריבה קורבן.
עכשיו זה מעלה שאלה חדשה: למה לא לשאול את האישה עצמה האם היא אכן נדרה נדר כזה? הרי אולי אין מעטות שלא עשו את החטא הלא מכוון הזה?
הרשו לי לספר לכם סיפור קטן: היה לנו מתפלל קבוע מאוד נחמד בבית הכנסת שלנו, מר הרצל. (שום קשר משפחתי…). מושבו היה במקרה ממש בכניסה לבית הכנסת. עם הזמן שמתי לב שכש מר הרצל נכנס,הוא אף פעם לא עוצר במקום שלו, אלא מתקדם קודם לתוך האולם ורק אז מסתובב וניגש למקום שלו. חשבתי שאולי זה משהו מעולם הקבלה, משהו מעבר לידע היהודי שלי.
ואז החלטתי לשאול אותו. מר הרצל אמר ישר, “מכיוון שהמקום שלי קרוב לכניסה, אורחים שלא מתמצאים מוצאים את זה בתור המקום הראשון להתישב, וכשאני בא, אני לא רוצה להסתכל על המקום שלי כי זה גורם להם להרגיש אי נוחות. אז קודם כל אני נכנס יותר לבית הכנסת ורק אחרי שמוודא שאף אחד לא יושב במקומי, אז אני חוזר ומתיישב”.
חשבתי לעצמי: האיש הזה הוא ממש “מענטש” אמיתי.
בחזרה לענין הקורבן. חכמינו ז”ל ידעו, כמובן, שנשים רבות לא יחטאו את החטא של התחייבות שלא להביא ילדים לעולם, אבל אם היו מתחילים לחקור, אלו שבאמת עשו זאת היו עלולות להתבייש. וכדי למנוע זאת, התורה קבעה את הקורבן לכולן כדי שאף אחת לא תיתבייש.
עדיף שכולם יביאו קורבן מאשר שאחדים ירגישו לא נוח.
שבת שלום וחודש ניסן טוב
הרב חיים מיכאל ביברפלד