שמח ועצוב – שבת חזון / פרשת דברים

לאחרונה בשיעור על  תשעה באב הזכרתי את הרעיון (המאד חסידי): "לשמח בעצבות של תשעה באב". 

המשתתפים לא התרשמו במיוחד וחלקם ביקשו הסברים נוספים. אמרתי שלי  אישית לקח שנים רבות להבין לעומק שההימנעות משמחה  בימי אב הראשונים, ששיאו בתשעה באב עצמו, אינה רק "חובה טכנית".  זה יום שבו התרחשו טרגדיות רבות: חורבן בית המקדש הראשון, האינקוויזיציה של הכנסייה הקתולית ב-1492, כאשר כל היהודים שלא התנצרו גורשו מספרד וארבע שנים לאחר מכן מפורטוגל, פרוץ מלחמת העולם הראשונה ועוד כמה אסונות, כולם בתשעה באב.

אם בתקופה זו של השנה אנחנו מתחילים להרגיש (קצת) כאב רגשי, אז אנחנו יודעים שהזיקה הפנימית שלנו עם הקדוש ברוך הוא גדל. וזה גורם לנו להרגיש "אושר בצער".

אולי קל יותר להבין את זה  אם  משווים את זה לתחושת חמלה כלפי חבר שסבל אובדן. כשמרגישים צער (אמיתי) כלפי חבר שזה עתה סבל מאובדן אישי או חומרי, אז אתה יודע שאתה חבר אמיתי של אותו אדם. זה לבד כבר  יכול לתת לך סיפוק או "אושר".

חלק ממשתתפי השיעור  היססו "לקשר" עצבות עם שמחה.

 בערב שבת חזון, השבת שלפני תשעה באב, כאשר אנו מתחילים לקרוא  בספר דברים זו הזדמנות טובה להרהר על כך.

שבת שלום!

הרב חיים מיכאל ביברפלד