אנו קוראים בפרשה זו פסוק שבו מספר משה רבינו על ארבעים הימים (השניים) ששהה בסביבה שמימית נעלה. הוא אומר:
ואֶתְנַפַּל֩ לִפְנֵ֨י יְהֹוָ֜ה כָּרִאשֹׁנָ֗ה אַרְבָּעִ֥ים יוֹם֙ וְאַרְבָּעִ֣ים לַ֔יְלָה לֶ֚חֶם לֹ֣א אָכַ֔לְתִּי וּמַ֖יִם לֹ֣א שָׁתִ֑יתִי עַ֤ל כׇּל־חַטַּאתְכֶם֙ אֲשֶׁ֣ר חֲטָאתֶ֔ם לַעֲשׂ֥וֹת הָרַ֛ע בְּעֵינֵ֥י יְהֹוָ֖ה לְהַכְעִיסֽוֹ׃
אנו יודעים שאדם אינו יכול להתקיים ללא מזון ומים יותר מכמה ימים (חז”ל אומרים שבעה ימים). ניכר אפוא שהקב”ה נתן למשה רבינו כוחות מיוחדים בזמן הצום. זה טוב – אבל אם זה כך, אז מה היה ה”קורבן” שהקריב משה לרבינו באי אכילה או שתייה?
שני ההסברים הבאים הרשימו אותי מאוד, שכן האחד מייצג את הפילוסופיה של “עולם הישיבות” ואילו השני הוא (בדרך כלל) אבן יסוד בתורת החסידות.
הרב שך זצ”ל (ישיבת פוניבז’) מסביר: אכן ניתן למשה רבינו כוח חיים מיוחד שאיפשר לו להימנע מאכילה ומשתייה, אבל – היה רעב מאוד וצמא מאוד. מכאן שזכותו היתה לומר: “הקרבתי 40 ימי צום…”.
גישה אחרת לגמרי מוזכרת במקורות חסידיים. הם אומרים: כולנו כאן בעולם הזה לא רק כדי לקדש את חלקינו הרוחניים (נפש, רוח, נשמה), אלא כדי להעלות את הווייתנו הגשמית לדרגה גבוהה יותר. זה יכול להיות מושג רק אם “נחיה” את זה במלואו. במהלך ארבעים הימים הקריב משה רבינו את יכולתו לאכול ולשתות (המייצגת את רצונותיו הגופניים) על מנת לעלות למישור רוחני גבוה יותר.
בעוד ששתי החשיבות הנ”ל אינן סותרות זו את זו, הן מייצגות תפיסת עולם שונה, שניתן לסכמן כדלקמן: “יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: אֵלּוּ וָאֵלּוּ דִּבְרֵי אֱלֹקים חַיִּים הֵן” (עירובין יג ב:10-11).
שבת שלום הרב חיים מיכאל ביברפלד