אנו למדים בגמרא ראש השנה (טז ב יב):
אָמַר רַבִּי כְּרוּסְפָּדַאי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁלֹשָׁה סְפָרִים נִפְתָּחִין בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, אֶחָד שֶׁל רְשָׁעִים גְּמוּרִין, וְאֶחָד שֶׁל צַדִּיקִים גְּמוּרִין, וְאֶחָד שֶׁל בֵּינוֹנִיִּים. צַדִּיקִים גְּמוּרִין — נִכְתָּבִין וְנֶחְתָּמִין לְאַלְתַּר לְחַיִּים, רְשָׁעִים גְּמוּרִין — נִכְתָּבִין וְנֶחְתָּמִין לְאַלְתַּר לְמִיתָה, בֵּינוֹנִיִּים — תְּלוּיִין וְעוֹמְדִין מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַד יוֹם הַכִּפּוּרִים, זָכוּ — נִכְתָּבִין לְחַיִּים, לֹא זָכוּ — נִכְתָּבִין לְמִיתָה
ההסבר של רַבִּי כְּרוּסְפָּדַאי נדון על ידי פרשנים רבים בערך ב-1800 השנים שחלפו מאז נכתב, וניתן למצוא פרשנויות רבות ומעמיקות בנושא.
השאלה שלי מתייחסת יותר לבעיה “טכנית”…
אם, כפי שמוצע בתוספות, אלו שבאמצע, “הבינוניים”, הם אלו שמאזנים בין מעשים טובים ורעים, אז קבוצה זו עשויה לייצג רק שבריר מאחוז אחד מכולנו. כי סטטיסטית, ההסתברות שמישהו יעשה מספר שווה של מעשים טובים ורעים עד ראש השנה כמעט ואינה קיימת.
עם זאת, אחד המפרשים הראשונים, המאירי (בחיבור התשובה שלו), והגאון רבי יצחק הוטנר המאוחרים הרבה יותר, מציעים שרַבִּי כְּרוּסְפָּדַאי אינו רואה את ה”ביינוני” כמי שנמצא ממש בלימבו של אותו מספר שבין מצוות לאביירות. שהרי אם זה היה המצב, כנראה שזה היה נדיר ביותר, אבל הרמב”ם (הלכות תשובה ג, ד) מפציר בכולנו בעשרת ימי התשובה ואילך להחשיב את עצמנו כ”בניוניים”. אדרבא, רַבִּי כְּרוּסְפָּדַאי והרמב”ם מבינים את פסק הדין של ראש השנה לא רק כפונקציה של ביצועי העבר שלנו, אלא גם ככיוון שלנו לעתיד. לכן, ה”ביינוני” מייצג את כל מי שמתלבט או יש לו ספקות בכל הנוגע למסלולם הדתי ולהתנהגות שלהם. האם אנו מתקרבים לה’ או מתרחקים ממנו? האם המחויבות הדתית שלנו עולה או יורדת? המצווה היחידה שיכולה להתייחס ולהשפיע ביעילות על היבט זה של חיינו היא התהליך הנפשי המופנם של תשובה, ולכן התשובה היא הדרך היחידה העומדת לרשות ה”ביינוני”. (לא רק “לעשות עוד מעשה טוב אחד” כפי שהיה קורה אם היינו “מתחשבנים” במעשים ומחדלים…)
!מיטב האיחולים וגמר חתימה טובה
הרב חיים מיכאל ביברפלד