שבת קודש פרשת בהעלותך
בשבת זו אנו קוראים על עוד טרוניות שנשמעו במדבר:
וְהָֽאסַפְסֻף֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבּ֔וֹ הִתְאַוּ֖וּ תַּאֲוָ֑ה וַיָּשֻׁ֣בוּ וַיִּבְכּ֗וּ גַּ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֹּ֣אמְר֔וּ מִ֥י יַאֲכִלֵ֖נוּ בָּשָֽׂר׃
זָכַ֙רְנוּ֙ אֶת־הַדָּגָ֔ה אֲשֶׁר־נֹאכַ֥ל בְּמִצְרַ֖יִם חִנָּ֑ם אֵ֣ת הַקִּשֻּׁאִ֗ים וְאֵת֙ הָֽאֲבַטִּחִ֔ים וְאֶת־הֶחָצִ֥יר וְאֶת־הַבְּצָלִ֖ים וְאֶת־הַשּׁוּמִֽים׃
וְעַתָּ֛ה נַפְשֵׁ֥נוּ יְבֵשָׁ֖ה אֵ֣ין כֹּ֑ל בִּלְתִּ֖י אֶל־הַמָּ֥ן עֵינֵֽינוּ׃
תמיד קראתי את הפסוק האמצעי למעלה מתוך תחושה חזקה של “זיוף היסטוריה”. כי איך זכרונות ה”גולאג” הנורא של מצרים יכולים להיות מוצגים בצורה כל כך חיובית? כל ילד, עדיין לומד אלפי שנים מאוחר יותר, על הסבל והייסורים של בני ישראל במצרים. איך הם יכלו “לשכתב” את ההיסטוריה שלהם רק זמן קצר לאחר האירועים? זה נשמע כאילו הם “סדים בשמחה” במחנה קיץ…
עכשיו – בתקופת הפוסט-מגפה שלנו אני מבין את התיאור קצת יותר טוב; כשאנחנו מסתכלים אחורה על השנתיים הקשות שחווינו בכל קום בעולם, אנחנו (או חלקנו) זוכרים את החוויות ה”טובות” יותר של המגיפה, בעוד שאנו נוטים “לאחסן” את הזיכרונות העצובים והקשים במקומות אחרים במוח שלנו. …
אני כנראה לא היחיד עם זיכרונות נעימים מהקרבה שבנינו (או הקמנו מחדש) עם בני המשפחה ושכנים בתקופת הסגר המוחלט או החלקי. גילינו מחדש את התפילה בקצב שלנו כשבתי הכנסת היו סגורים, והקדשנו זמן רב לשאלות בשלום חברים ומכרים עם התפשטות המחלה.
עם זאת, זה לא מפחית בשום אופן את החשיבות של לזכור את אלה שסבלו כל כך הרבה ואת הקושי שסבלנו רובנו.
אולי הבחירה בחלקים החיוביים של חוויות חיינו “נוצלה” לרעה בקשר לטרוניה בפרשת השבוע, אבל נראה שזו תכונה מושרשת וחיובית ביסודה שבנפשנו.
שבת שלום וברכות חמות
הרב חיים מיכאל ביברפלד