בשבת אנו קוראים על שלבי הביניים של יציאת מצרים. יש לנו גם הרבה מידע על האינטראקציה בין משה רבינו לפרעה.
בהקשר זה עומד הפסוק הבא:
וּמֹשֶׁה֙ בֶּן־שְׁמֹנִ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַֽהֲרֹ֔ן בֶּן־שָׁלֹ֥שׁ וּשְׁמֹנִ֖ים שָׁנָ֑ה בְּדַבְּרָ֖ם אֶל־פַּרְעֹֽה׃ {פ
אבן עזרא תוהה מה כל כך חשוב בגיל בשלב זה. הוא ממשיך ומסביר שהם היו שני האנשים היחידים שהפכו לנביאים בגיל מתקדם זה ובעלי הדרגה הגבוהה ביותר של נבואה. אבל אולי יש כאן עוד מסר חשוב;
כן, אנחנו יודעים שאנשים עדיין יכולים להיות פעילים גם כשהם מבוגרים. אני זוכר לטובה כנער שהיה לי הכבוד להשתתף בשיעור השבועי של הרב שך זצ"ל, שבגיל 90 לא רק נשא שיעור שבועי תובעני ביותר, אלא גם התענג על כל גיוון חדש, שכלל בו. את המסכת שלמדנו, אז היה קשה שלא לשמוח איתו.
(ולהבדיל!) אני זוכר שראיתי את ארתור רובינשטיין מנגן את הסימפוניה החמישית עם הִתְלַהֲבוּת הכי יפה כשהיה בשנות השמונים לחייו. הייתי בחור צעיר ונדהמתי גם מהביצוע וגם מהמרץ שלו
כל זה נדיר, אבל לא כל כך נדיר שיסביר מדוע אין התורה מפרטת, כרגיל, את ענין הגילאים של משה רבינו ואהרן הכהן.
ואכן, כאן אנו רואים סיפור שונה ומדהים. משה רבינו, "האיש הכי עניו עלי אדמות", לא היה רק "חזק" בזקנתו. אדרבא, בגיל שמונים (ואהרון הכהן בגיל שמונים ושלוש), הוא החל בתפקיד מנהיגותי חדש, תובעני ביותר. זו אכן מאמץ שכדאי לספר.
התורה אף פעם לא מספרת משהו בלי שזה ישפיע עלינו. במקרה הזה, זה מלמד אותנו שלא צריך פשוט "להמשיך הלאה". הוא תמיד היה מוכן ללמוד, לפעול ולהסתגל למצבים חדשים. היכולת לא רק "להמשיך בחיים" אלא ללמוד ולחוות אתגרים חדשים היא הביטוי האולטימטיבי של החיים.
שבת שלום וברכות חמות
הרב חיים מיכאל ביברפלד