פרשת השבוע פותחת בציווי:
וַיַּקְהֵ֣ל מֹשֶׁ֗ה אֶת־כׇּל־עֲדַ֛ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֑ם אֵ֚לֶּה הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה ה׳ לַעֲשֹׂ֥ת אֹתָֽם׃
ובהמשך נאמר כי יש לשמור את השבת כיום מנוחה שלם ולהימנע מכל מלאכה.
לכאורה עיקר הציווי עוסק במה שאין לעשות.
ואולם בפרשה הקודמת נאמר:
וְשָׁמְר֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶת־הַשַּׁבָּ֑ת לַעֲשׂ֧וֹת אֶת־הַשַּׁבָּ֛ת לְדֹרֹתָ֖ם בְּרִ֥ית עוֹלָֽם׃
מכאן שאיננו מצווים רק להימנע ממלאכה, אלא גם ליצור דבר חיובי – לעשות את השבת.
משה מנדלסון, מן הדמויות המרכזיות של תנועת ההשכלה היהודית, ניהל חיי חברה מורכבים ששילבו בין שמירה קפדנית על אורח החיים היהודי המסורתי לבין קשרים קרובים עם האליטה האינטלקטואלית של תנועת ההשכלה הגרמנית. אף שמנדלסון הקפיד לשמור את השבת בקפדנות, ביתו שברובע ניקולאי בברלין היה מקום חי ותוסס ומכניס אורחים, שבו נפגשו עמו לעיתים קרובות אנשי רוח ואינטלקטואלים – לעיתים קרובות אף שאינם יהודים – כגון לסינג, ולעיתים אף עמנואל קאנט, לסעודת ליל שבת. כידוע, ארבעה מילדיו של מנדלסון התנצרו בסופו של דבר. מנדלסון נמנע מלעבור על הלכות השבת, אולם ייתכן שגם נמנע מ“לעשות” את השבת.
כאשר ילדים רואים את הוריהם יוצרים אווירה מיוחדת של שבת, נשמה של שבת, הם נוטים יותר להישאר קשורים לשבת, לתורה ולמצוות.
אם אנו משקיעים מחשבה ביצירת שבת משפחתית מלאה בתוכן ובאווירה, אנו מניחים יסוד לכך שגם הדורות הבאים ימשיכו לשמור על הקשר הזה.
אך אם אנו רואים בשבת רק יום של “אל תעשה”, אנו מחמיצים את נשמתה של השבת.
מן הצד השני, גם יום שמח בלבד ללא שביתה ממלאכה לא יביא לתוצאה הרצויה.
דווקא השילוב בין שני היסודות – העשייה וההימנעות – הוא שמעניק לנו את מלוא הברכה של שבת קודש.
שבת שלום וברכה חמה
הרב חיים מיכאל ביברפלד