את נעוריו העביר משה רבינו בטירה המוגנת של פרעה. השבוע אנו קוראים על המפגש הראשון שלו עם המציאות של “העולם החיצוןן”. וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ”. השיב האיש: “מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי?” משה הזדעזע ואמר: “אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר!”(שמות ב יג, י”ד)
באופן מעניין, רש”י מוסיף קצת “מידע רקע” למילים “אכן נוע הדבר!”. אומר רש”י, “הדבר” שמשה רבינו תהה לגביו הוא מדוע נתפסים בני ישראל כיותר חוטאים מכל שבעים אומות העולם, כך שהם משועבדים לעבודת פרך? מאז ראה משה בעצמו את שנאתו של האחד על האחר, הוא הבין שהם באמת ראויים לכך.
שאלה פשוטה: מדוע הסיק משה רבינו מהעובה ששני אנשים רבים זה בזה שבני ישראל ייענשו על כך? הרי זה לא סדר גודל רלוונטי למסקנה כזו.
אולי זה ההסבר: משה רבינו היה מוטרד מאוד ממה שראה. השאלה שהעסייקה אותו היתה מדוע בני ישראל סובלים ? כשראה את השנאה הבלתי-מתפשרת בין שני בני ישראל בגיחתו שלו לעולם החיצון, הוא הבין שאין זה מקרי שהוא נתקל כעת באירוע הזה. למעשה האירוע היחיד הזה לא היה רלוונטי להסקת מסקנות מרחיקות לכת. אבל משה רבינו הבין שזה היה מסר אלוקי אליו: הנה התשובה לשאלתך. האופן שבו הם מתייחסים בד”כ זה לזה הוא הסיבה לסבלם. המסר הזה הוא שינחה את חמלתו של משה רבינו כלי הסבל של עמו בשנים הבאות…
אכן, אני מאמין ש”מסר” מסוג זה הוא דבר שכולנו חווים בעצמנו מדי פעם!
שבת שלום
הרב חיים מיכאל ביברפלד