השבוע אנו קוראים את הפסוק הבא:
וְגֵ֥ר לֹא־תוֹנֶ֖ה וְלֹ֣א תִלְחָצֶ֑נּוּ כִּֽי־גֵרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם
במבט ראשון זה נראה קשה להבנה. האם מצרים הייתה דוגמה ומופת כיצד לנהוג בזרים? למה בכלל להזכיר את מצרים בהקשר הזה?
רש”י חורג מהנוסח המילולי ואומר: “אם אתה לועג לו, הוא יכול גם ללעוג לך ולומר לך: ‘גם אתה מקורך מזרים’. אל תפנה אל רעך בטענות שעלולות להיות מופנות כלפיך ”. לכן הפסוק הנזכר אינו מתייחס למה שערנו במצרים כדוגמה לחקוי, אלא כאזהרה אלינו.
אם נבחן את הנושא עוד יותר, אנו מגיעים לשאלה קשה נוספת. אנו קוראים בדברים (23.8) את הפסוק הבא:
לֹֽא־תְתַעֵ֣ב אֲדֹמִ֔י כִּ֥י אָחִ֖יךָ ה֑וּא לֹא־תְתַעֵ֣ב מִצְרִ֔י כִּי־גֵ֖ר הָיִ֥יתָ בְאַרְצֽוֹ׃
האם באמת אפשר להתעלם מהייסורים והמוות הנוראים שהמיטו עלינו המצרים?
ה”רא”ש” (רבי אשר בן יחיאל, קלן 1250 או 1259 – טולדו 1327, מגדולי פרשני התלמוד והפוסקים, המכונה לעתים קרובות רבינו אשר, או על שם ראשי התיבות העבריים של תואר זה, הרא”ש,שבעצמו הוכרח להגר) מסביר שלמרות שאנו מודעים בעיקר לייסורים שהטילו עלינו במצרים בתקופה המאוחרת של שהותנו שם, למעשה אין לבזות את המצרים. “הרי בתקופה המוקדמת יותר (במצרים) התייחסו אלינו יפה”. רעיון מפתיע ומרחיק לכת.
כידוע, אותם המצרים שהיו אחראים לייסורים נענשו בחומרה. בראיה כללת אנחנו צריכים להיות מסוגלים להסתכל על כל התמונה, תוך הכרה בהבטים החיובים של אותה אומה.
במישור האישי זה שיעור מהמם עבורנו. לעתים קרובות אנו בזים לאנשים מכיוון שאנו רק מתייחסים להתנהגותם האחרונה כלפינו. עם זאת, הדרך הכנה היא תמיד לפקוח עין על כל מערכת היחסים לאורך השנים ולא לשפוט אדם על פי מעשה אחד בלבד – גם אם זה היה מאוד כואב.
!שבת שלום
הרב חיים מיכאל ביברפלד