בין קדושה לקדושה – שבת פרשת קדושים

וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ דַּבֵּ֞ר אֶל־כׇּל־עֲדַ֧ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל וְאָמַרְתָּ֥ אֲלֵהֶ֖ם קְדֹשִׁ֣ים תִּהְי֑וּ כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֖י ה' אֱלֹקיכֶֽם

פרשתנו מתחילה בפסוק  "קדושים תהיו". נראה כי הדבר מרמז שעלינו לשאוף להיות קדושים – תמיד.

בפרשה הקודמת, אחרי מות, מורה הקב"ה לאהרון הכהן

– וְאַל־יָבֹ֤א בְכׇל־עֵת֙ אֶל־הַקֹּ֔דֶשׁ-

השאלה היא: אם אכן אנו שואפים להיות קדושים בכל עת, כנזכר בקדושים תיהו, מדוע שאהרן לא יבקר בקודש בכל עת?

ברור – ישנן דרגות שונות של קדושה, ואולי צריך לנסות לפרט:

במדרש  יש תיאור של "שלוש קדושות", כאש ר  לבני אדם יש גישה רק לשתיים מהן. מה הן "שתי הקדושות" האלה?

שלב אחד של קדושה יכול להתייחס לשאיפה שלנו ל"קדושה מתמדת" (על פי פירוש הרמב"ן לפרשת קדושים: "קדושים גם בדברים שאינם אסורים"). האופן שבו אנו צורכים מזון, שומרים על מערכות היחסים האישיות שלנו וכו' – המטרה שלנו היא לקדש אפילו את הפעילות היומיומית.

הקדושה האחרת והגבוהה שמורה לזמנים מיוחדים ונוגעת לפעילויות נעלות יותר כמו תפילה, לימוד וכו'.

מכאן ההבדל בין איך שאנו מתבקשים לנהוג בפרשת קדושים – הקדושה הכללית והבסיסית יותר, לעומת רמת הקדושה הגבוהה יותר שנקבעה כבר בפרשה הקודמת, אחר מות, השמורה לזמנים ולמצבים מיוחדים.

שבת שלום הרב חיים מיכאל ביברפלד