אנו קוראים את הפסוקים הבאים:
וַעֲשִׂיתֶם֙ אֶת־חֻקֹּתַ֔י וְאֶת־מִשְׁפָּטַ֥י תִּשְׁמְר֖וּ וַעֲשִׂיתֶ֣ם אֹתָ֑ם וִֽישַׁבְתֶּ֥ם עַל־הָאָ֖רֶץ לָבֶֽטַח׃
וְנָתְנָ֤ה הָאָ֙רֶץ֙ פִּרְיָ֔הּ וַאֲכַלְתֶּ֖ם לָשֹׂ֑בַע וִֽישַׁבְתֶּ֥ם לָבֶ֖טַח עָלֶֽיהָ׃
מדוע התורה חוזרת לכאורה על אותה הבטחה, פסוק אחר פסוק?
ייתכן שהפסוק הראשון מתייחס למציאות המעשית — לכך שהעם יחיה בביטחון ממשי, מבלי שיצטרך להגן על הארץ ללא הרף מפני אויבים ממשיים.
הפסוק השני מוסיף את הברכה שלא רק יהיו בטוחים בפועל, אלא גם יחושו ביטחון בליבם. לעיתים קרובות אנו רואים שגם כאשר כלפי חוץ הכול מתנהל כשורה, אנשים עדיין מפתחים דאגות וחששות מפני העתיד.
כאן התורה מבטיחה להם את שני הדברים גם יחד: שיהיו בטוחים — ושירגישו בטוחים.
תמיד אנו זקוקים לשתי הברכות הללו — אך בעת הזאת במיוחד.
שבת שלום
הרב חיים מיכאל ביברפלד