יש לנו מנהג שלא לשמוע מוזיקה בימי ספירת העומר. זהו מנהג חשוב, אך ייתכן שאנו מפספסים את המטרה העיקרית של הימים הללו. אנחנו לא שומעים מוזיקה – כי תלמידיו של רבי עקיבא מתו בזמן הזה. ובכל זאת, הם לא מתו בגלל ששמעו מוזיקה. אנו למדים שהם מתו בגלל “חוסר כבוד הדדי” (מה בדיוק זה אומר, בהתחשב במדרגה, ז”א בסטנדרטים המוסריים הגבוהים שלהם, אנחנו לא באמת יודעים). זה לא יכול להיות שבכך שלא מאזנים לסימפוניה החמישית (לי אשית שקשה…) אנחנו כבר מגשימים את המטרה של המנהג החשוב הזה.
נתבונן באנקדוטה (מאומתת!) מחייו העשירים של הרב יעקב קנייבסקי זצ”ל, אותו היה לי הכבוד לבקר מספר פעמים בדירתו הצנועה בבני ברק. הרב קנייבסקי, שהיה אז מנהיג של חלק גדול מכלל ישראל, היה בעל הופעה מרשימה מאוד, כאשר אתה רואה אותו, מיד היית מרגיש שמדובר באדם מאוד “מרומם”, גם אם לא שמעת עליו מעולם.
הרב קנייבסקי, אז בשנות השמונים לחייו ולא בשיא הבריאות, הגיע ללא הזמנה לחגיגת בר מצווה קטנה בבני ברק. אביו של הילד הקטן המופתע אך המאושר חשב בתחילה שהרב הנערץ עשה טעות. הוא בירך את הרב קנייבסקי, שאיחל לו מזל טוב, ואמר: “ייתכן שתופתע לראות אותי כאן. יש לי סיבה מיוחדת להשתתף בבר המצווה של בנך, ואני אגיד לך ולבן שלך את הסיבה מיד.” הרב קנייבסקי המשיך: “לפני כמה שנים באת עם בנך להתפלל בבית הכנסת שלנו. במהלך התפילה הזו הבחנתי שבנך (אז ילד בן 11) מניח סידור על השולחן – הפוך. הערתי לו על כך. כעבור כמה דקות הבנתי שהטעות היא שלי והילד הניח את הסידור נכון. ובכן – להעליב ילד קטן זו עבירה חמורה וזה לא משנה שהוא עדיין לא בר מצווה, אבל למרות שכמובן מיד התנצלתי בפניו, הילד היה צעיר מדי בגיל הזה כדי להבין את המושג של סליחה ומחילה. שמרתי את השם של הילד הנחמד הזה בזכרוני וכששמעתי שהוא בר מצווה מיהרתי הערב לכאן ע”מ לנצל את ההזדמנות הראשונה ולבקש את סליחתו”.
אני לא רוצה להוסיף דבר לסיפור הזה, רק לנסות להשתמש בו כבסיס למשמעות של המנהגים החשובים ביותר שלנו בימי ספירת העומר.
בברכה ושבת שלום הרב חיים מיכאל ביברפלד