בתחילת פרשתנו אנו קוראים:
אִם־בְּחֻקֹּתַ֖י תֵּלֵ֑כוּ וְאֶת־מִצְוֺתַ֣י תִּשְׁמְר֔וּ וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָֽם׃
וְנָתַתִּ֥י גִשְׁמֵיכֶ֖ם בְּעִתָּ֑ם וְנָתְנָ֤ה הָאָ֙רֶץ֙ יְבוּלָ֔הּ וְעֵ֥ץ הַשָּׂדֶ֖ה יִתֵּ֥ן פִּרְיֽוֹ
“אִם־בְּחֻקֹּתַ֖י תֵּלֵ֑כוּ” אפשר לחשוב שהכוונה היא לקיום המצוות, אבל אז יש את הפסוק “וְאֶת־מִצְוֺתַ֣י תִּשְׁמְר֔וּ” שמזכיר שוב ובפירוש את עצם קיום המצוות. מה אם כן המשמעות של “אִם־בְּחֻקֹּתַ֖י תֵּלֵ֑כוּ”? רש”י מסביר שזה אומר שצריך להתאמץ בלימוד התורה.
כיצד מיישמים את הביטוי “אִם־בְּחֻקֹּתַ֖י תֵּלֵ֑כוּ” במאמץ של לימוד תורה? המהר”ל מסביר ב”גור אריה”* שהליכה או צעידה מצריכה מאמץ והשתדלות. למידה דורשת למידה היא תהליך אקטיבי הדורש מאמץ, ממש כמו המאמץ של אדם שנוסע, שנע ממקום למקום. אך מדוע מכונה הלימוד וההשתדלות בלשון התורה הקדושה “תֵּלֵ֑כוּ” ?
לעתים קרובות אני אישית מרגיש שלא הגעתי לרמה הרוחנית האמיתית (למדרגה) שאליה יכולתי להגיע אילו הייתי עקבי יותר בשאיפה שלי למצוינות. אולי – הפסוק הזה בתורה אומר לנו שבעודנו מהלכים ולא נחים על זרי הדפנה, בזה אנו עושים עבודה טובה וראויה לברכה, גם אם (עדיין) לא הגענו לרמה הגבוהה ביותר שאליה יכולנו להגיע. אוּלַי!
שבת שלום
הרב חיים מיכאל ביברפלד
* יהודה לייב בן בצלאל, החי בין 1512 או 1526 עד 17 בספטמבר 1609, הידוע גם כרבי לב, המהר”ל מפראג (ראשי תיבות של “מורינו הרב לייב”), היה חוקר תלמוד חשוב, מיסטיקן ופילוסוף יהודי, ששימש רוב חייו כרב ראשי בערים מיקולוב במורביה ופראג שבבוהמיה. בעולם למדנות התורה והתלמוד ידוע המהר”ל בחיבוריו על פילוסופיה ומיסטיקה יהודית ויצירתו “גור אריה על התורה”, הסברים על פירוש התורה של רש”י. הוא גם נושא לאגדה מהמאה ה-19 לפיה יצר את “הגולם של פראג”, יצור חי עשוי חימר