כאשר בשבת אנו קוראים על השלבים האחרונים של המסע הארוך לארץ המובטחת מתרחש אירוע מוזר. לשבטי ראובן וגד היו עדרי בקר גדולים. לאחר שחצו וכבשו את ארץ יעזר וארץ הגלעד, חבלי ארץ אלה מצאו חן בעיניהם וקמה המחשבה להתיישב בהם. אזור זה נמצא מעברו השני של הירדן, במרחק נגיעה מארץ ישראל. וזה סיפק תנאים מושלמים לצרכי החקלאות שלהם. אז ניגשו ראשיהם למשה רבינו ואמרו:
וַיֹּֽאמְר֗וּ אִם־מָצָ֤אנוּ בְּעֵינֶ֔יךָ אֶת־הָאָ֧רֶץ הַזֹּ֛את לַֽעֲבָדֶ֖יךָ לַֽעֲבָדֶ֖יך אַל–תַּֽעֲבִר֖נוּ אֶת הַין:
משה רבינו, לעומת זאת, נוזף בהם. לא רק שהוא מאשים אותם בניסיון להתחמק מהקרב הקרוב לכיבוש הארץ (למרות שהם כבר קודם השתתפו בקרבות), אלא שמשה רבינו משווה את עמדתם למרד שהתרחש כאשר המרגלים, , מנעו מהעם לעלות לארץ ישראל (מה שהוביל לעיכוב של 40 שנה!). איזה חטא גדול הם חטאו בבקשתם המנומסת?
לפני כמה שנים הגעתי (כרגיל) באיחור לטיסה בשדה התעופה. היה תור ארוך באזור הצ’ק-אין ופניתי לנציגת לופטהנזה שהייתה בסוף התור – הסברתי לה את מצבי וביקשתי ממנה עזרה. ציפיתי שהיא תיקח אותי לדלפק הצ’ק-אין. במקום זאת, היא הרימה את קולה ואמרה, “היית צריך לבוא מוקדם יותר, אני לא יכולה לעזור לך.” עצבני רצתי לדלפק המחלקה הראשונה שהיה ריק, הצגתי את הכרטיס שלי במחלקת תיירים ונכנסתי במהירות. בינתיים הספקתי לחזור לעובדת הראשונה ולומר לה שההתנהגות שלה לא היתה נכונה ושאני משער שזה קשור להופעה היהודית-רבנית שלי!
היא נשארה רגועה ואמרה שהיא לא יכולה לעשות טובות שיעכבו אנשים אחרים, אפילו לזמן קצר – הם יתעצבנו, וזהו זה…… סליחה!
עכשיו – חזרה לפרשת השבוע שלנו. משה רבינו לא סירב לרצונם ולא ונזף בהם – כי מבוקשתם לא היתה נכונה. הוא היה מזועזע מהעובדה שהם כלל לא התייחסו לתגובתם של שאר עמו, שלפני שיוכל להגיע לארצו עוד קרבות לפניו. זאת אומרת זו הייתה דרישה לא הוגנת.
ברגע ששני השבטים הבטיחו למשה רבינו שהם לא רק יצטרפו למאבק על הארץץ, אלא אף ילחמו בחזית, הוא הסכים והם התיישבו בחבלי ארץ שהעדיפו.
כשיש לנו בקשה, עלינו לוודא שהיא לא משפיעה (שלילית) על אחרים שנמצאים במצב דומה לזה שלנו. אולי כל זה הרבה יותר פשוט, ובכל זאת לפעמים אנחנו צריכים לזכור את העניינים הפשוטים, המצוות “בין אדם לחבירו”, כלומר האתיקה של ההתנהגות הבין-אישית.
שבת שלום וחודש טוב! הרב חיים מיכאל ביברפלד