השבוע אנו קוראים על אדם שמגיע לבית המקדש. לאחר מילוי חובות "מעשר" (תרומה מיוחדת לצדקה של עשירית):
וְאָמַרְתָּ֡ לִפְנֵי֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ בִּעַ֧רְתִּי הַקֹּ֣דֶשׁ מִן־הַבַּ֗יִת וְגַ֨ם נְתַתִּ֤יו לַלֵּוִי֙ וְלַגֵּר֙ לַיָּת֣וֹם וְלָאַלְמָנָ֔ה כְּכׇל־מִצְוָתְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר צִוִּיתָ֑נִי לֹֽא־עָבַ֥רְתִּי מִמִּצְוֺתֶ֖יךָ וְלֹ֥א שָׁכָֽחְתִּי׃
זה מוזר. לא ברור מהפסוק למה האדם מתכוון כשאומר "לֹ֥א שָׁכָֽחְתִּי". מה הוא לא שכח ואכן עשה?
רש"י מסביר שזה קשור לברכה שיש לומר לפני קיום מצוות מעשר. עם זאת, אפשר לתהות מדוע זה מוזכר בצורה יוצאת דופן זו. "לֹ֥א שָׁכָֽחְתִּי" כשזה יכול היה להיות פשוט "כן אמרתי את הברכה המתאימה"?
לפני שנים רבות עזרתי למכר לפתור בעיה אישית קשה שהאפילה על חייו היומיום. שנינו עברנו מקום מאז ולא התראינו כבר עשרות שנים. בשנה שעברה, בערב ראש השנה, הוא התקשר אליי פתאום לאחל שנה טובה. שנינו היינו עסוקים, אז זו הייתה שיחה קצרה. אבל לפני שניתק, הוא אמר ברגש רב: "לעולם לא אשכח את זה". שנינו ידענו למה הוא מתכוון.
אולי התורה מתייחסת לתחושה הפנימית הזו שיש לאדם לפעמים כלפי בוראו. האדם מגיע לירושלים ומאשר במקום הקדוש ביותר שעשה את המצופה ממנו. לאחר כמה שנים מוצלחות של עבודה, הוא מוסיף: "לא שכחתי…"
שבת שלום
הרב חיים מיכאל ביברפלד