אנו קוראים השבוע את פרשת ניצבים. פרשה זו אנו קוראים תמיד בשבת האחרונה של השנה.
שמתי לב לשכיחות החריגה של מילה מסוימת גם בפרשת השבוע שעבר (כי תבוא) וגם בפרשת השבוע – ניצבים. המילה היא “היום”. בהקשרים שונים היא מופיעה לעתים קרובות יותר מאשר בכל פרשיות אחרות בבתורה כולה. חייבת להיות סיבה לזה!
בהתקרב השנה החדשה רבים מאיתנו (כולל אני!) אוהבים לנסות ולתקן את החסרונות שלנו (ואני לא מתכוון לדיאטה ערב ראש השנה האזרחית…) מדוע רוב הדברים שהתכוונו לתקן לא מחזיקים מעמד זמן רב מעבר לחג הסוכות?
אולי ההישנות החריגה על המילה “היום” נועדה ללמד אותנו את החשיבות שלעולם לא לדחות דבר משמעותי. ההפך מהאמרה “מחר, מחר, רק לא היום, זה מה שכל העצלנים אומרים” הוא “אל תדחה למחר את מה שאתה יכול לעשות היום”. ואם אנחנו רוצים לשנות משהו, כדאי שנעשה את זה היום, לא “בשבוע הבא”.
אבי זצ”ל נהג להביא את מכתביו, מיד אחרי שגמר לכתוב אותם, לתיבת הדואר הסמוכה, אפילו בחצות. פעם שאלתי אותו: “הדואר לא ירוקן את תיבת הדואר עד 8 בבוקר, אז אתה כבר עת מזמן לידה בדרכך לבית הכנסת. אז למה לצאת כל כך מאוחר בלילה בקור ל מינוס מעלות15°?” על כך הוא השיב: “ההיגיון שלך נכון, אבל הוא מונע על ידי עצלות…!” (אוי, והוא צדק.. .)
שבת שלום ושנה טובה! הרב חיים מיכאל ביברפלד