שבת קודש פרשת מטות-מסעי
באמצע פרשת מטות השבוע קראנו כיצד שבטי ראובן וגד (לימים הצטרפו אליהם מחצית משבט מנשה) ביקשו את האדמה ממזרח לנהר הירדן כחלקם בארץ המובטחת, שכן זה היה המרעה הטוב ביותר. קרקע לבהמות שלה הם. משה רבינו כועס בתחילה על הבקשה הזו, אך לאחר מכן מסכים בתנאי שיצטרפו תחילה ויובילו את כיבוש האדמה של ישראל ממערב לנהר הירדן.
במהלך העניינים נראה שלא רק השבטים עצמם, אלא גם משה רבינו, מתייחסים רק ל”מעשיות” של שהייה ב”גדה המזרחית” (אם תישארו בצד המזרחי, מי ילחם אז על כיבוש הגדה המערבית וכו’), אבל שום דבר על העובדה שהם חיכו כל 40 השנים כדי להיכנס לארץ ישראל עם רכושה הקדוש.
מדוע משה רבינו לא נזף בהם על כך שהם מתעניינים רק בצד החומרי של חייהם ובדורות הבאים?
אולי כי יש (לפחות) שתי דרכים לרומם את עצמנו רוחנית. דרך אחת עשויה להיות תלויה במקום בו אנו נמצאים.
מקום קדוש יכול לתת לנו התרוממות רוח שתעזור לנו כבני אדם להגיע לרמות גבוהות יותר. אבל אנחנו יכולים גם להשיג קדושה דומה בחיינו על ידי קידוש ההתנהגות שלנו ללא “עזרה מבחוץ”. – זה כמובן יותר אתגר להיות אדם נעלה בלאס וגאס מאשר בירושלים, אבל זה אפשרי. כפי שאנו יודעים מהחוויות והפיתויים היומיומיים שלנו.
בחזרה לשבטים שרצו לגור בגדה המזרחית. משה רבינו ידע שזה יהיה אתגר גדול עבורה, אבל בר ביצוע.
למעשה, הגדה המזרחית של הירדן סופחה מאוחר יותר לארץ ישראל בגלל יתרונות השבטים החיים בה.
בברכה ושבת שלוםה
רב חיים מיכאל ביברפלד