בבית הכנסת הגדול במינכן היו מתפללים מדי יום ביומו שחרית,בשעה שבע ושלושים בבוקר. רוב המתפללים היו "בוגרי" מחנות ההשמדה, שחלק גדול ממשפחותיהם נרצחו בשואה. בחגים, בעת אמירת "יזכור" היו כמעט כל המתפללים (כמה מאות) אומרים יחד
קדיש מתוך התרגשות רבה.
בין הבאים לתפילה בקביעות, היה גם רבי יעקב (יענקלה) ויגננסקי ז"ל. יהודי יקר וחביב. ר'
יענקלה היה מגיע לתפילה בזמן, אבל היה מתחיל לספר על החיים לפני המלחמה בעיירה בה נולד, וב"חיידר" בו למד בילדותו. ועל האנשים אותם הכיר – ואשר אינם עוד…
אבי זצ"ל – הרב של מינכן באותה עת, היה משהה את תחילת התפילה ואומר – קודם כל נשמע מה בפי ר' יענקלה – ורק כאשר גם הוא יהיה מוכן לתפילה – נתחיל בה. (או בלשונו – "נתחיל בתפילה כשיהיה לר' יענקלה "תיאבון" להתפלל…)
שאלתי את אבא – מדוע אתה מאחר כל יום את התפילה בכמה דקות – רק בכדי לשמוע את דבריו של ר' יענקלה על העיירה שלו ?
תשובתו נשארה חקוקה בלבי לעולם : "ר' יענקלה לא שוכח אף לרגע את אשר אירע לעם ישראל בשנות הזעם…. כל בוקר – כשנכנס הוא לבית הכנסת, מתעוררים בו רגשות הכאב והצער העצום.
אבל מיד הוא מתעשת, ובכך שהוא מזכיר לכולנו את העבר, מכשיר הוא את עצמו – ואותנו להתחיל בתפילה על ההווה והעתיד…
יהי זכרו של רבי יעקב- ברוך ,ויחד כל קדושי עם ישראל, יעמדו לזכות עם ישראל בארץ ישראל להינצל מכל אויבנו הרוצחים, המאיימים להשמידנו.
בברכה מרובה ושבת שלום וחודש טוב
הרב חיים מיכאל ביברפלד