בשבת זו אנו קוראים על אחת הצרות (אם לא הגדולה) של אבותינו בהליכתם ממצרים לארץ ישראל.
המשימה של שנים עשר ה"מרגלים" השתבשה מאוד. הם חזרו מ"לתור את ישראל" ועשרה מתוך שנים עשר המרגלים הניאו את העם מלהיכנס לארץ המובטחת. ישנם הסברים שונים מדוע הם הצליחו למנוע מהאנשים להמשיך הלאה כל כך מהר. אבל העובדה היא ש
וַיֹּאמְר֖וּ אִ֣ישׁ אֶל-אָחִ֑יו נִתְּנָ֥ה רֹ֖אשׁ וְנָשׁ֥וּבָה מִצְרָֽיְמָה׃
שינוי לב פתאומי מאוד שכנראה היה משותף לכל העם (חוץ אולי מהלויים).
התוצאה הטרגית של זה הייתה העונש החמור שהיה עליהם לעכב את הכניסה המובטחת למולדת החדשה במשך לא פחות מארבעים שנה. אז מה התגובה המתאימה? אפשר היה לחשוב שיום תפילה או יום צום עלול היה להפחית את העונש. לא – במקום זאת (חלק מ) עם ישראל מחליט לעשות עוד פניית פרסה ולעבור לארץ ישראל. משה רבינו מזהיר אותם שהם החמיצו את ההזדמנות, ומי שהתעקש נכשל. אתמול הם יכלו לקבל הכל, אבל הם סירבו. עכשיו הם רוצים את זה, אבל קצת מאוחר מדי. מעצבן מאוד עבור הקהל הרב שהשתלט על גורלו כל כך גרוע.
למה לחזור לזה היום?
כי התורה היא לא ספר היסטוריה. זה מרה לנו כמה מסוכן זה לפעול בפזיזות כאשר עומדים בפני החלטה חשובה. זה כל כך נפוץ בימינו להיות מושפע על ידי מידע מוטעה רגעי ולקבל החלטה מיידית לפני שחושבים על זה. נפוץ לא פחות הוא החרטה שמגיעה זמן קצר לאחר מכן כאשר מתברר שזו הייתה החלטה שגויה אך הרכבת הוחמצה…
זה לא רק שיעור ברמה הלאומית, אלא שהוא מעביר מסר חזק אלי כפרט: אין לקבל החלטות פזיזות. חשבו בהיגיון וב"ה החליטו טוב.
ברכות חמות, חודש תמוז טוב ושבת שלום
הרב חיים מיכאל ביברפלד