כאשר אנו לומדים את השיחה בפרשה זו, שבה ה׳ מפציר במשה רבנו לקבל על עצמו את תפקיד ההנהגה, מדהים לראות כיצד משה רבנו מעלה טיעונים רבים בניסיונו להימנע מן השליחות.
תחילה הוא אומר כי בני ישראל ישאלו אותו: „מי הוא ה׳ ששלח אותך?“
לאחר מכן הוא אומר: „הם לא יבטחו בי שאני האיש שמונה על ידי ה׳.“
וכאשר גם לכך ניתנת לו תשובה, הוא אומר בפשטות: „אני אינני איש דברים ויש לי גמגום.“
בהמשך אומר משה: „שלח אל פרעה את מי שאתה רגיל לשלוח.“
זו הייתה התייחסות לאחיו הגדול אהרון, שעד כה מילא את התפקיד באופן „לא-רשמי“.
ריבוי „סיבות הסירוב“ מגלה שכל אלו היו למעשה רק תירוצים למה שבאמת הטריד את משה:
החשש שאחיו הגדול עלול להיפגע מן המינוי החדש – במיוחד מאחר שעד עתה שימש כמנהיג „בלתי-רשמי“.
אם כן, מדוע לא אמר זאת משה מיד?
הרי בוודאי לא ניסה „להסתיר“ מה׳ את מניעיו האמיתיים?
ייתכן שאנו למדים מכאן כי לא פעם הסיבה האמיתית למעשה מסוים מסתתרת עמוק בתודעתנו התת-הכרתית, בעוד שבתחילה אנו מזהים רק סיבה חיצונית ושטחית יותר.
משה רבנו לא הסתיר חלילה את רגשותיו מבוראו – הוא רק גילה מחדש את מניעו האמיתי לאחר שבחן את כל הטיעונים הגלויים.
ואכן, הוא הסכים לקבל את השליחות רק לאחר שה׳ הבטיח לו כי אהרון לא רק שיסכים לכך,
אלא אף יותר – "וְיִרְאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ" – הוא אפילו ישמח מאוד על ידי כך שאחיו הצעיר משה יהפוך למנהיג עם ישראל.
בברכה חמה ושבת שלום
הרב חיים מיכאל ביברפלד