בראש השנה, יום הדין, תוקעים בשופר. השנה יישמע השופר רק ביום השני, שכן היום הראשון חל בשבת. השופר אינו כלי של צלילים עדינים; הוא קול התעוררות המטלטל את הנשמה – כך מתארת אותו המסורת מדורי דורות.
השנה מתערבב קול זה בזעזוע גַּשְׁמִי מאוד: תוצאות הבחירות למדינת סקסוניה-אנהלט, שבהן הייתה מפלגה מסוימת לכוח החזק ביותר, מפלגה המלבה רגשות טינה,מגמדת את רצח-העם של שישה מיליון יהודים (השואה) ומאיימת על התרבות הדמוקרטית. עבורנו אין זו דאגה מופשטת. היא מעוררת, ובצדק, חששות ממשיים ועמוקים, הנטועים עמוק בהיסטוריה, באשר לעתיד החיים היהודיים במדינה הזאת. היכן ביטחוננו? כיצד נשמור על זהותנו?
הקהילה שלנו, עדת אדת ישראל, נאלצה למרבה הצער להתמודד עם שאלות כאלה גם בעבר. בשנת 1869 הקימו כ-100 משפחות יהודיות בברלין קהילה משלהן, נאמנה לתורה. כרב הראשון וכמורה הרוחני הזמינו את הרב ד"ר עזריאל הילדסהיימר זצוק"ל מאייזנשטט. מפעל חייו נבנה על יסוד משפט מפרקי אבות: יָפֶה תַלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ – (פרקי אבות ב:ב). מילים אלה חקוקות בחזית מרכז הקהילה שלנו ברחוב טוכולסקי של ימינו, אז רחוב ארטילריה. עבור הרב עזריאל הילדסהיימר פירוש הדבר היה: להיות חלק מהחברה, כן – אך לעולם לא על חשבון התכנים היהודיים. כאשר האנטישמיות המודרנית התלקחה בברלין, הוא לא הגיב בנסיגה ובהסתגרות, אלא בבניית מוסדות יהודיים חזקים ועצמאיים.
ממשיך דרכו בתפקיד, הרב עזריאל הכהן מונק זצ"ל, עמד בלב הסערות של רפובליקת ויימאר. כאשר המסית האנטישמי תאודור פריטש השתמש בציטוטים מזויפים מן התלמוד כדי להפיץ הסתה אנטי-יהודית, מונק לא שתק: בשנת 1924 פרסם את החיבור הפולמוסי „ציטוטי תלמוד כוזבים" וענה על ההשמצה בידיעה ברורה ובטוחה. הוא הראה לנו ולחברה הגרמנית שאין להתייצב בפני השלטון והציבור מתוך כניעה, אלא מתוך כבוד עצמי – ולהביע עמדה חד-משמעית.את זאת רשמנו לפנינו.
הרב אברהם אליהו קפלן זצ"ל, שבשנת 1920 קיבל, למרבה הצער, את ההנהגה המשותפת של בית המדרש לרבנים שלנו לזמן קצר בלבד, ונפטר כבר בשנת 1924, בג 34 בלבד – הוא נטמן בבית העלמין שלנו בוייסנזה, לא הרחק מהרב הילדסהיימר – עבורו היראה לא הייתה פחד משתק , אלא הקדיש את מפעל חייו ליראה, רגישות ערה לנוכחותו של הנצחי בתוך חיי היום-יום. זוהי בדיוק העמדה הפנימית הנותנת לנו כוח ביום הדין: לא פחד מן העולם, אלא יראה, זהו בדיוק מה שאנו מציינים בראש השנה.
ממשלות ומפלגות פוליטיות עשויות להיראות חזקות לרגע – אסור לנו להתעלם מכוחן – אך הן אינן המילה האחרונה של ההיסטוריה. הרציפות היהודית נמשכת הלאה.
איננו נכנסים לשנה היהודית החדשה תשפ"ז בתמימות. דאגותיהם של יהודי גרמניה הן ממשיות, ועל החברה הדמוקרטית כולה לשמוע אותן. האנטישמיות אינה הבעיה של היהודים; היא בעיה של החברה, שעליה להילחם בה ולבער אותה מתוכה.
השופר שאנו תוקעים בו בחג זה אינו מכריז על כניעה או ויתור, אלא על חוסן, תקווה ורציפות יהודית. עדת ישראל נהרסה בשעתו, וכן, ב"ה אנו הקמנו אותה מחדש – עובדה זו היא גם המחויבות שלנו לשנה החדשה.
לשנה טובה תכתבו ותחתמו – שתיכתבו ותיחתמו לשנה טובה