ב-9 בנובמבר 1938, המרכז הקהילתי עדת ישראל ובית המדרש לרבנים בברלין נתפסו וננעלו על ידי המשטרה החשאית של המדינה. כל גישה נאסרה. רק שרת הבנין הורשה להיכנס לבית מדי פעם במקרים חריגים ובשליטת הגסטפו לצורך תחזוקה והסקה. בזכותו הוצא חלק מהספרייה בחשאי והגיע בסופו של דבר לישראל. חלק ניכר, ספרי תורה, ספרי קודש, רישומי ארכיון נבזזו או אבדו עד היום.
הרב ד”ר הארי צבי לוי התגורר אז ברחוב אורניינבורגר 33, ממש ליד “בית הכנסת החדש” ומסביב לפינה ממרכז עדת ישראל. בימי חול היה התפלל תמיד בשעה 6 בבית הכנסת הקטן של אגודת-התלמוד “חברת ש’ס”, ברחוב אורניינבורגר 32 וגם ביום חמישי בבוקר, 10 בנובמבר, הגיע לשם, כששוטר נעמד בדרכו: “אין כלום. עזוב, הכל נשרף“. הרב ד”ר לוי התכונן לפקוד בית כנסת אחר, והשוטר אמר לו: “אל תעשה את זה דוקטור, כולם עלו באש או נעולים“.
לא רחוק משם, גרנדיירשטראסה, רחוב באורך של 400 מטר, כאשר בו לא פחות מ-19 אולמי תפילה ובתי כנסת קטנים. הרב ד”ר לוי מדווח: “הדרך השנייה שלי הייתה לגרנדיירשטראסה, משם הגיעו החדשות המדאיגות ביותר. עד ל-מונצשטראסה לא היה שום דבר בולט … רק התריסים של מספר חנויות יהודיות היו למטה (קצין משטרת מהמחוז הזהיר!). אבל אז: נשימתי נעצרה. היכן שהיה הרחוב, עכשיו ערימת הריסות בגובה של כמעט מטר, כל הריהוט המפורק של אולמי התפילה ובתי הכנסת, ארונות הקודש ושולחנות התפילה מנופצים וחצי חרוכים, גביעים, פמוטים, כלי קודש מכסף, הכל מנופץ, מפות שלחן ופרוכות , הכל בבלגן הכי פרוע ומאות רבות של ספרי קודש חצי שרופים וחצי קרועים. מספר דפי גמרא רופפים התעופפה באוויר כאילו רצו להתנגד לחורבן, ובין לבין ספרי התורה הקדושים, חלקם קרועים, חלקם מעוכים, ומול מראה זה, לא אמיתיות, כמו צללים, דמויות אדם עם עיניים כמעט כבויות. מביטות באימה ובכאב, בחוסר אונים, אנשים לא מסוגלים לתפוס את הבלתי נתפס. בקצה הרחוב ראיתי גם לא-יהודים, תווי פניהם מלאי סלידה, זעם ובושה. הם התגנבו בשקט מהמקום“.
את הפתגם של ברטולט ברכט היה צריך שנות: מי ייתן ו”האחרים” ידברו על הבושה הבלתי נגמרת שלהם עד סוף הימים…