וְעַתָּ֗ה לְכָ֛ה נִכְרְתָ֥ה בְרִ֖ית אֲנִ֣י וָאָ֑תָּה וְהָיָ֥ה לְעֵ֖ד בֵּינִ֥י וּבֵינֶֽךָ׃וַיִּקַּ֥ח יַעֲקֹ֖ב אָ֑בֶן וַיְרִימֶ֖הָ מַצֵּבָֽה׃וַיֹּ֨אמֶר יַעֲקֹ֤ב לְאֶחָיו֙ לִקְט֣וּ אֲבָנִ֔ים וַיִּקְח֥וּ אֲבָנִ֖ים וַיַּֽעֲשׂוּ־גָ֑ל וַיֹּ֥אכְלוּ שָׁ֖ם עַל־הַגָּֽל׃
וַיִּקְרָא־ל֣וֹ לָבָ֔ן יְגַ֖ר שָׂהֲדוּתָ֑א וְיַֽעֲקֹ֔ב קָ֥רָא ל֖וֹ גַּלְעֵֽד
לבן הולך בעקבות חתנו יעקב אבינו כשזה יצא מפדן ארם וחזר לארץ הקודש. אולם כאשר הם שוב נפגשים, הם כורתים ביניהם “ברית” על מנת להסדיר את מערכת היחסים ביניהם ולמנוע מלחמה עתידית.
לשני השמות של האנרטה שהם מקימם,- יְגַ֖ר שָׂהֲדוּתָ֑א וְ- גַּלְעֵֽד – אותו פירוש: “אנדרטת נצח”. אז מדוע התורה צריכה לומר לנו את השם גם בארמית וגם בעברית?
אם נסתכל ב”גישה שלילית” אפשר לומר שהפער בין יעקב אבינו ללבן הוא כה גדול עד שהם לא יכלו אפילו להסכים על אותו שם לברית שלהם. ב”גישה חיובית” ייאמר אבל כי ברית שצריכה להבטיח את התנהגותם של שני צדדים חייבת להיות מוקמת בצורה ברורה בשתי השפות, כך שכל צד ישמור על הגבולות שלו. במובן מסוים, כמו היום הגבול בין ישראל למצרים, בו כתוב: “אין לחצות את הגבול”, הן בעברית והן בערבית, וזה כדי למנוע מעבר גבול בלתי חוקי בשוגג.
שבת שלום
הרב חיים מיכאל ביברפלד