פרשת יתרו, יח,א:
וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן, חֹתֵן מֹשֶׁה, אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה ה’ לְמֹשֶׁה, וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ: כִּי-הוֹצִיא ה’ אֶת-יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם
התורה מתארת את יתרו גם כחותנו של משה רבינו וגם ככהן מדין.
אנו מבינים את ההערה שיתרו הוא חותנו של משה רבינו. אבל למה להזכיר כאן שיתרו הוא “כהן מדין”, כהן לאומה עובדת אלילים? ברור שיש סיבה להזכיר את שני הנתונים ממש בתחילת הפרשה המתארת את הגעתו של יתרו.
אני זוכר, כשהייתי צעיר, שיחה שניהלתי עם אבי זצ”ל על נושא המפלגות ה”אנטי דתיות” בישראל. אמרתי בעצב, “איך הם יכלו לחזור למסורת שלנו בכלל?” התשובה של אבי הייתה שהוא הרבה יותר מודאג מאנשים “חסרי עניין” או נאיבים מאשר מהקבוצות “אנטי”. אנשי-“אנטי”, אמר, מתעניינים ביהדות, הם מתמודדים אתה, וכך הם (או כמה מהם) במוקדם או במאוחר עשויים למצאו את דרכם חזרה, אבל אלה שלחלוטין הם חסרי עניין בדת פחות סביר שיתחברו מחדש לערכים שלנו.
התורה מתארת את שני המניעים החשובים שגרמו ליתרו לבוא: ראשית, כי הוא היה כומר ישר. אדם שמחפש את האמת. המניע השני היה יחסיו הקרובים עם חתנו, שנהיה למנהיג עם ישראל.
בכל נושא, בחיפוש אחר האמת, עלינו לפעול לפי ההנחיות של יתרו: א. חפש אותה אצלך ו-ב. ראה מי עוד נמצא בסביבתך. השילוב של שיקול הדעת שלנו וההתמודדות עם אחרים שאנו מכבדים ומעריצים הוא דרך בריאה לקבלת החלטות.
שבת שלום! הרב חיים מיכאל ביברפלד