שבת קודש פרשת ויגש
יוסף הזמין מרכבה ונסע לגושן לפגוש את ישראל אביו; הוא הציג את עצמו בפניו, חיבק אותו ובכה על צווארו לא מעט זמן. אז אמר ישראל ליוסף:
וַיֹּ֙אמֶר֙ יִשְׂרָאֵ֔ל רַ֛ב עוֹד-יוֹסֵ֥ף בְּנִ֖י חָ֑י אֵֽלְכָ֥ה וְאֶרְאֶ֖נּוּ בְּטֶ֥רֶם אָמֽוּת׃
ובהמשך:
וַיֹּ֨אמֶר יוֹסֵ֤ף אֶל-אֶחָיו֙ וְאֶל-בֵּ֣ית אָבִ֔יו אֶעֱלֶ֖ה וְאַגִּ֣ידָה לְפַרְעֹ֑ה וְאֹֽמְרָ֣ה אֵלָ֔יו אַחַ֧י וּבֵית-אָבִ֛י אֲשֶׁ֥ר בְּאֶֽרֶץ-כְּנַ֖עַן בָּ֥אוּ אֵלָֽי׃
מדוע הוא מזכיר רק את אחיו ומשפחת אביו, אך משמיט את הגעתו של ראש המשפחה, אביו יעקב (ישראל), שעליו נודע לו זה עתה?
ואף על פי כן, בבואו אל פרעה, הזכיר אותו:
וַיָּבֹ֣א יוֹסֵף֮ וַיַּגֵּ֣ד לְפַרְעֹה֒ וַיֹּ֗אמֶר אָבִ֨י וְאַחַ֜י וְצֹאנָ֤ם וּבְקָרָם֙ וְכׇל-אֲשֶׁ֣ר לָהֶ֔ם בָּ֖אוּ מֵאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וְהִנָּ֖ם בְּאֶ֥רֶץ גֹּֽשֶׁן׃
אז מה גרם לו “לשכוח” את אביו ובהמשך “לזכור” אותו?
לאחר שלמדנו את שתי הפרשות האחרונות בתורה, עלינו להסיק שיוסף הצדיק לא רק היה חכם מאוד (כפי שהסביר פרעה), אלא שוודאי הייתה לו מידה רבה של אופטימיות ע”מ לשרוד את החוויה שיכלה לקרוע אותו ובכל זאת ולהישאר ללא פגע. רבים, כנראה כמעט כל אדם נורמלי, אחרי סיוט ארוך כזה היה היו מיואש לחלוטין ונטול כל תקווה . אבל אפילו האופטימיסט הגדול ביותר יכול לפעמים “להשתגע”. הרי יוסף שמע זה עתה מאביו האהוב:
עכשיו אני יכול למות אחרי שראיתי במו עיניי שאתה עדיין חי.
ויוסף קיבל בלי משים את התחזית של אביו למותו הקרוב. לכן, הוא לא הזכיר אותו עוד כשדיבר עם אחיו. אבל הוא חזר במהרה לחיוביות ה”רגילה” שלו, בתקווה שהכרזתו של יעקב הייתה מוקדמת ושהוא יוכל לחיות עם משפחתו המורחבת המאוחדת עוד שנים רבות. לכן הזכיר לפרעה:
אָבִ֨י וְאַחַ֜י וְצֹאנָ֤ם וּבְקָרָם֙ וְכׇל-אֲשֶׁ֣ר לָהֶ֔ם בָּ֖אוּ מֵאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וְהִנָּ֖ם בְּאֶ֥רֶץ גֹּֽשֶׁן
להישאר חיובי הוא כשלעצמו כלי חשוב מאוד בכדי בסוף להשיג דברים חיוביים.
שבת שלום וברכות חמות
הרב חיים מיכאל ביברפלד