שבת קודש פרשת בוא
יום שישי, ה' שבט הוא היארצייט של אבי הרב פנחס ביברפלד זצ"ל.
בכל יום שישי בערב, כשהיינו חוזרים מבית הכנסת (בתל אביב), נפגשנו עם אדם מסוים, שגם הוא היה חוזר מבית הכנסת. האיש הזה נהג לברך את אבי בשמו הפרטי באומרו "שבת שלום פנחס". אבי נהג לומר "שבת שלום אלקנה" – נראה היה שהם מכירים היטב, שכן מעט מאוד אנשים היו מתייחסים לרב ביברפלד בשמו הפרטי. עם זאת, שמתי לב גם שמלבד לברך אחד את השני – הם לא דיברו כלל.
פעם שאלתי את אבי – נראה שאתה מאוד קרוב ל"אלקנה" הזה, כפי שהוא קורה לך בשם הפרטי, אז איך זה שאתה אף פעם לא מדבר איתו בכלל מעבר ל"שבת שלום" הקצר הזו?
אבי השיב: "האיש הזה היה אחד החברים הקרובים שלי כשגדלנו בברלין. בשנת 1938 מונתי לנציג של אגודת ישראל, וסייעתי לאנשים לצאת מגרמניה בכך שסיפקתי להם "סרטיפיקטים" ("תעודות") – אשרות שהונפקו על ידי בריטניה, והתירו להם להגר לארץ ישראל. מספר התעודות היה מצומצם מאוד, ובאביב 1939 נותרתי עם רק תעודה אחת אחרונה. אולם – היו לי שני מועמדים צעירים שביקשו את המסמך היקר הזה, אחד מהם – איש הזה, אלקנה, ידידי הקרוב. הפונה השני היה אדם שכמעט ולא הכרתי. הייתה לי דילמה ענקית. במי אני בוחר?
המחשבה הראשונה שלי הייתה כמובן – 'תן את הויזה לחבר'. עם זאת, במבט לאחור, הייתה לי מסקנה אחרת. ידעתי שחברי אלקנה הוא אדם מאוד מוכשר, וסביר מאוד שהוא ימצא דרך כזו או אחרת להימלט מגרמניה הנאצית. האדם השני – נראה קצת "שלמזל" ואם לא אתן לו את הויזה, מי יודע מה יהיה גורלו.
הייתי צריך לקבל את ההחלטה הזו של חיים ומוות מהר מאוד, והחלטתי לתת את הויזה לאדם השני! ברור שצדקתי. שני האנשים שרדו.
אולם ידידי אלקנה, (שבלבו ידע שעשיתי את ההחלטה הנכונה), מעולם לא יכול היה להתגבר על כך ולחדש את ידידותנו. כל מה שהוא יכול היה זה לברך אותי בכל שבת…"
שבת שלום ובברכה חמה
הרב חיים מיכאל ביברפלד