"החיוך…" – שבת קודש פרשת ויחי

השבוע אנו קוראים כיצד יעקב אבינו מתאר את המאפיינים של כל אחד מילדיו ולאחר מכן נותן להם את ברכתו האחרונה. לגבי יהודה אומר יעקב:

חַכְלִילִ֥י עֵינַ֖יִם מִיָּ֑יִן וּלְבֶן-שִׁנַּ֖יִם מֵחָלָֽב׃

הדרך הקלה לקרוא את זה היא שזאת ברכה שיהיה מספיק חלב כדי להלבין את השיניים של הנוגעים בדבר. אולם הגמרא אינה מפרשת זאת כפשוטו, אלא באופן מטפורי:

מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: טוֹב הַמַּלְבִּין שִׁינַּיִם לַחֲבֵירוֹ יוֹתֵר מִמַּשְׁקֵהוּ חָלָב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב״, אַל תִּקְרֵי ״לְבֶן שִׁינַּיִם״ אֶלָּא ״לִבּוּן שִׁינַּיִם״.

נֶחְמָד. אבל האם לא חשוב באותה מידה לתת "חלב" לאדם הנזקק? אם מישהו בבעיה כלכלית ומבקש מאיתנו עזרה, האם עדיף להעניק לו חיוך ידידותי אמיתי מאשר לעזור לו? בוודאי שלא. אולם בהקשר של ברכת יעקב יש בזה היגיון רב:

בברכות מתואר זבולון כ"ככלן" השבטים. הוא מגלם מעין "איש עסקים בינלאומי" המפליג בין בירות הסחר העולמי. יהודה – מגלם את המלכות, משתתף בעיצוב מערכת המשפט ומבטיח שלטון יעיל לדורות. אז כאשר פונים לזבולון כ"בעל הון", כביכול, הוא חייב לראות את תפקידו העיקרי בסיועו ב"חלב" או בכסף. החיוך שלו עשוי  להצטמצם בתוספת בונוס.

אולם כאשר יהודה, המלומד, מתבקש להושיט עזרה. אותו המבקש היה שמח לקבל חיוך ידידותי ואולי גם עצה טובה, ולא סכום צנוע.

כמובן, עדיף להיות מסוגל לתת את שניהם.

בברכה חמה ושבת שלום

הרב חיים מיכאל ביברפלד