נהוג לחשוב שהמשפט "ביתי הוא מבצרי" – (במקור תכתיב של סר אדוארד קוקה 1552 – 1634, עורך דין, שופט ופוליטיקאי אנגלי, שלעתים קרובות נחשב למשפטן הגדול ביותר בתקופת האליזבת והיעקובאן) – הוא פתגם המשקף את הרעיון שביתו של אדם הוא מקום של ביטחון, פרטיות ומקלט שבו יש לו את הזכות להרגיש בטוח כדי להיות חופשי מפולשים או זיקים למיניהם.
ובכן, כן. זה נכון, אבל הכרונולוגיה המקוית אינה מדויקת. למעשה יש לזה מקור הרבה יותר מוקדם…
קוראים בשבת
כִּֽי־תַשֶּׁ֥ה בְרֵֽעֲךָ֖ מַשַּׁ֣את מְא֑וּמָה לֹא־תָבֹ֥א אֶל־בֵּית֖וֹ לַעֲבֹ֥ט עֲבֹטֽוֹ׃
למה לא? הרי הוא חייב את הכסף? אז מדוע אסור למלווה או לסוכן שלו להיכנס לבית ולבחור את הפריט הנכון לכסוי הסכום המגיע? כי – התורה הכירה בכך ש"ביתו של אדם הוא מבצרו" – הרבה לפני שהחוק המודרני גילה את העיקרון החשוב והאנושי הזה. לאדם חייב להיות מקום – בית משלו, בו הוא יכול להרגיש בטוח מכל חדירה.
כמובן, ישנן כמה נסיבות חריגות שבהן יתירו גם המשפט היהודי וגם המודרני כניסה לביתו של אדם, אך ההנחיה הכללית היא כמתואר לעיל.
מיטב האיחולים ושבת שלום
הרב חיים מיכאל ביברפלד